משל הזרע הצומח

משל הזרע הצומח מופיע רק בבשורת מרקוס ולכן הוא בין המשלים הפחות מוכרים. המשל מסופר במעמד סדרת המשלים שישוע נשא באזור ים הכינרת ואין לנו פרוש כתוב של משמעותו הרוחנית.

באופן כללי

במשל הזורע (המשל הראשון שישוע סיפר בסדרת המשלים הזו) היו ארבעה סוגי אדמה, מתוכם האדמה היחידה שעשתה פרי הייתה האדמה הטובה והיא סימלה את הנושעים (המאמינים ששייכים לישוע). להבנתי ניתן לראות את משל הזרע הצומח כהמשך או פירוט של אותה אדמה טובה. כאן מודגשת פעולתו של אלוהים באלה שמתווספים לקבוצה זו ובאלה שכבר שייכים אליה. פעולה על טבעית ונסתרת של אלוהים בלב האדם, מהשלב שאדם נחשף לאמת ושב בתשובה ובמשך כל חייו כמאמין על האדמה (הגדילה הרוחנית, הפרי הרוחני שגדל, השינוי בטבע של המאמין לטבע אלוהים). פעולה שרק אלוהים יכול לעשות.

מרקוס ד' (המשל): 26 וַיּאֹמַר מַלְכוּת הָאֱלֹהִים הִיא כְאָדָם מַשְׁלִיךְ זֶרַע בָּאֲדָמָה׃ 27 וְשָׁכַב וְקָם לַיְלָה וָיוֹם וְהַזֶּרַע יִצְמַח וְגָדֵל וְהוּא לֹא יָדָע׃ 28 כִּי הָאָרֶץ מֵאֵלֶיהָ מוֹצִיאָה פִרְיָהּ אֶת־הַדֶּשֶׁא רִאשׂוֹנָה וְאַחֲרָיו אֶת־הַשִּׁבֹּלֶת וְאַחֲרֵי־כֵן אֶת־הַחִטָּה הַמְּלֵאָה בַּשִּׁבֹּלֶת׃ 29 וְכַאֲשֶׁר גָּמַל הַפְּרִי יְמַהֵר לִשְׁלֹחַ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר׃

פירוש

למרות שאין פירוש כתוב למשל ישנו קטע בכתובים שמתאים אליו בצורה מדהימה:

הראשונה לקורינתיים ג': 5 מִי אֵפוֹא פוֹלוֹס וּמִי־הוּא אַפּוֹלוֹס אַךְ־מְשָׁרֲתִים אֲשֶׁר עַל־יָדָם בָּאתֶם לְהַאֲמִין אִישׁ אִישׁ כְּמַתְּנַת הָאָדוֹן אֲשֶׁר נָתַן לוֹ׃ 6 אֲנִי נָטַעְתִּי וְאַפּוֹלוֹס הִשְׁקָה וְהָאֱלֹהִים הוּא הִצְמִיחַ׃ 7 עַל־כֵּן הַנֹּטֵעַ כְּאַיִן וְהַמַּשְׁקֶה כְּאָיִן כִּי אִם־אֱלֹהִים הַמַּצְמִיחַ׃ 8 וְהַנֹּטֵעַ וְהַמַּשְׁקֶה כְּאֶחָד הֵמָּה וְכָל־אִישׁ יְקַבֵּל אֶת־שְׂכָרוֹ כְּפִי עֲמָלוֹ׃

בקטע הזה, הקהילה (המאמינים בקורינתוס) מושווים לשדה זרוע/צמחים. פולוס משווה את עצמו לנוטע (דומה לאדם שזורע), הוא זה שהקים את קהילת המאמינים בקורינתיים (מעשי השליחים י"ח 1-18, ראשונה לקורינתיים ד' 15). פולוס נשאר שם כשנה ושישה חודשים במהלכם הוא קרא לאנשים לשוב ולהאמין בישוע, לימד את דבר אלוהים ובעצם יסד את הקהילה שם (הנוטע). אדם אחר בשם אפולוס מושווה למשקה. הוא היה יהודי מאמין בישוע, אדם בעל יכולת דיבור רהוטה (איש דברים) ובקיא מאוד בכתובים. כתוב עליו שגם הוא בישר וקרא לאנשים להאמין בישוע ושהוא עזר הרבה למאמינים בכך שהוא התווכח עם היהודים והוכיח להם שישוע הוא המשיח שהובטח (מעשי השליחים י"ח 24-28). אין ספק שאפולוס (המשקה) לימד, עודד וחיזק את אמונתם של המאמינים בקורינתוס.
בכל זאת, למרות כל העשייה, המאמץ וההשקעה מצד פולוס ואפולוס (כל אחד בתפקידו), מי שפעל בליבם של האנשים בקהילת הקורינתיים הוא רק אלוהים. אלוהים הוא המצמיח. פולוס מסביר לקורינתים שמי ששינה וממשיך לשנות אותם מבפנים זה רק אלוהים, לא הוא ולא אפולוס יכולים לעשות את הדבר הזה. לאלוהים צריך לתת את כל הכבוד וממנו צריך להתלהב, לא מבני אדם.

הדבר מזכיר את מצוותיו של ישוע לתלמידיו לפני שעלה לשמים אל אביו.

לנטוע/לזרוע:

מרקוס ט"ז: 15 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ אֶל־כָּל־הָעוֹלָם וְקִרְאוּ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה לְכָל־הַבְּרִיאָה׃ 16 הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל הוּא יִוָּשֵׁעַ וַאֲשֶׁר לֹא־יַאֲמִין יֶאְשָׁם׃

להשקות:

מתי כ"ח: 19 וְאַתֶּם לְכוּ אֶל־כָּל־הַגּוֹיִם וַעֲשׂוֹּ תַלְמִידִים וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם־הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ 20 וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְהִנֵּה אָנֹכִי אִתְּכֶם כָּל־הַיָּמִים עַד־קֵץ הָעוֹלָם אָמֵן׃

כְאָדָם מַשְׁלִיךְ זֶרַע בָּאֲדָמָה – להבנתי, האדם שמשליך את הזרע במשל הזה יכול לסמל גם את אלה שמבשרים, קוראים לאנשים לשוב בתשובה, וגם את אלה שמעודדים, מלמדים ומחזקים את אמונתם של אחרים. כל אלה שדואגים לתנאים עבור הזרע.

מרקוס ד' (המשל): 27  וְשָׁכַב וְקָם לַיְלָה וָיוֹם וְהַזֶּרַע יִצְמַח וְגָדֵל וְהוּא לֹא יָדָע׃ 28 כִּי הָאָרֶץ מֵאֵלֶיהָ מוֹצִיאָה פִרְיָהּ אֶת־הַדֶּשֶׁא רִאשׂוֹנָה וְאַחֲרָיו אֶת־הַשִּׁבֹּלֶת וְאַחֲרֵי־כֵן אֶת־הַחִטָּה הַמְּלֵאָה בַּשִּׁבֹּלֶת׃

לאחר שהאדם זרע כעת מה שנותר לו הוא לחכות. לאדם הזורע אין שום יכולת להשפיע ישירות על גדילתו והתפתחותו של הצמח (מהשלב ההתחלתי ועד תנובת הפרי). כל שהזורע יכול לעשות הוא לדאוג לתנאים הכי טובים שהוא יכול עבור הזרע ולאחר מכן להמתין ולתת לאדמה "לפעול". הזורע אינו יודע איך בפועל ההתפתחות הזו של הזרע מתרחשת, כך אלוהים ברא את החוקיים הפיסיים של עולמינו. כאשר התנאים מתאימים הזרע שבתוך האדמה מתפתח וגדל ללא התערבות אדם.

בראשית א': 11 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן׃ 12 וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב׃

כאן, להבנתי, נמצא לב המסר של המשל, הפעולה שאף אחד מאיתנו (המאמינים) לא יכול לעשות, בדומה לאותו זורע במשל. מהשלב הראשוני בו אנחנו מבשרים וקוראים לאנשים לשוב בתשובה ובמשך כל הגדילה הרוחנית של אדם ששב בתשובה, אין לנו שום יכולת להשפיע ישירות על התהליך, לגרום לו לקרות ו/או לזרז אותו. חשוב שנבין שלא רק שאין לנו את היכולת, אלא זה גם לא באחריותנו לגרום לאנשים לשוב בתשובה, להאמין בישוע ולגדול בפרי הרוח. אחריותנו היא בחיינו האישיים לציית לרוח הקודש שבנו, לשמור את מצוותיו של ישוע, לתת עדות ולבשר (כל אחד לפי המקום שאלוהים שם אותו והתפקיד שהוא קרא לו למלא). אלוהים הוא הפועל בלב האדם ואחריותו של כל אדם לבחון את האמת שהוא נחשף אליה, את דבר אלוהים, לשוב אליו, ולאחר מכן לחיות ברוח ולעשות את רצונו. בנוסף, כדאי לציין שבדומה לזרע מדובר כאן על תהליך שלוקח זמן, גדילה רוחנית. כאשר אדם נטבל ברוח הקודש (נולד מלמעלה) ישנו מהפך קיצוני בקרבו, ממוות לחיים, אך מכאן מתחיל תהליך גדילה רוחני שלוקח זמן ונמשך במשך כל חייו של המאמין.

למרות שתהליך הגדילה של צמחים הוא אוטומטי (כפי שמתואר במשל), תהליך הגדילה הרוחנית בקרב המאמין מצד אחד הוא בכלל לא אוטומטי ומצד שני הוא כן. אלוהים נתן לכל אחד מאיתנו רצון חופשי והוא מצפה ודורש מכל אחד מאיתו לקבל החלטות נכונות ולפעול, לעשות מעשים (המעשים משלימים את האמונה, יעקב ב' 14-26). את אותם ההחלטות ומעשים שאלוהים דורש ומצפה מאיתנו לעשות הוא לא יעשה עבורנו, זה החלק שלנו.

גלטים ו': 7 אַל־תִּתְעוּ אֱלֹהִים לֹא־יִתֵּן לְהָתֵל בּוֹ כִּי אֶת־אֲשֶׁר יִזְרַע הָאָדָם אֹתוֹ יִקְצֹר׃ 8 כִּי הַזֹּרֵעַ בִּבְשָׂרוֹ יִקְצֹר כִּלָּיוֹן מִבְּשָׂרוֹ וְהַזֹּרֵעַ בָּרוּחַ יִקְצֹר מִן־הָרוּחַ חַיֵּי עוֹלָם׃ 9 וַאֲנַחְנוּ אַל־נִלְאֶה בַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב כִּי־נִקְצֹר בְּעִתּוֹ אִם־לֹא נִרְפֶּה׃ 10 לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֵנוּ נַעֲשֶׂה־נָּא אֶת־הַטּוֹב עִם־כָּל־אָדָם וּבְיוֹתֵר עִם־בְּנֵי אֱמוּנָתֵנוּ׃

בהקשר הזה כל אדם מאמין בוחר איזה סוג אדמה הוא לפי בחירותיו ומעשיו. האם הוא אדמה טובה שמוציאה עשב טוב בעקבות הגשם שהומטר עליה (פעולת אלוהים בחייו) או בקיצון השני אדמה קשה שלמרות כל הגשם שהומטר עליה היא מוציאה בסוף קוצים.

אל העברים ו': 4 כִּי כֹל אֲשֶׁר־נָגַהּ עֲלֵיהֶם הָאוֹר וְטָעֲמוּ מִמַּתְּנַת הַשָּׁמַיִם וְנִתַּן לָהֶם חֶלְקָם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ 5 וְטָעֲמוּ אֶת־דְּבַר־אֱלֹהִים הַטּוֹב וְכֹחוֹת הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם נָסוֹגוּ אָחוֹר׃ 6 נִמְנְעוּ מֵהִתְחַדֵּשׁ עוֹד לִתְשׁוּבָה כִּי חָזְרוּ לִצְלֹב לָהֶם אֶת־בֶּן־הָאֱלֹהִים וַיִּתְּנוּהוּ לְמָשָׁל׃ 7 כִּי הָאֲדָמָה הַשּׁוֹתָה אֶת־הַגֶּשֶׁם הַיֹּרֵד עָלֶיהָ לְמַכְבִּיר וּמוֹצִיאָה עֵשֶׂב טוֹב לְעֹבְדֶיהָ תִּשָׂא בְרָכָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים׃ 8 וַאֲשֶׁר תּוֹצִיא קוֹץ וְדַרְדַּר נִמְאָסָה הִיא וּקְרוֹבָה לַמְּאֵרָה וְסוֹפָהּ לְהִשָׂרֵף׃ 9 אָמְנָם יְדִידַי מֻבְטָחִים אֲנַחְנוּ כִּי טֹבוֹת מֵאֵלֶּה בָּכֶם וּקְרֹבוֹת לִישׁוּעָה אַף כִּי־דִבַּרְנוּ כָּזֹאת׃

דוגמה שלילית על מאמינים שלא עשו את חלקם, ולכן המצב הרוחני שלהם נשאר סטטי (אולי אף הידרדר), נמצאת באיגרת אל העברים. המחבר מוכיח אותם בצורה קשה על כך שהמצב הרוחני שלהם לא תואם את אורך הזמן שהם מאמינים (מאז שהם שבו בתשובה). המחבר משווה אותם לתינוקות מבחינה רוחנית ביחס לפרק הזמן הרב שלהם באמונה. דמיינו אנשים בני +25 שנים שעדיין לובשים חיתול וצריכים עזרה בדברים הכי בסיסים של החיים, מצב עצוב וקשה מבחינה רוחנית. ברור שזהו לא רצון אלוהים עבורם ועבורנו, הם בלבד אשמים במצב בו הם נמצאים וזו תוצאה ישירה של ההחלטות, המעשים, הרצון, הגישה והאמונה שלהם במשך הזמן מאז שהם שבו בתשובה.

אל העברים ה': 11 עַל־זֹאת יֶשׁ־לָנוּ לְדַבֵּר רַבּוֹת וְקָשׁוֹת לְבַאֵר לָכֶם בְּמִלִּין יַעַן כִּי־כָבְדוּ אָזְנֵיכֶם׃ 12 כִּי תַּחַת אֲשֶׁר לְפִי רְבוֹת הַיָּמִים הָיָה רָאוּי לָכֶם לִהְיוֹת מְלַמְּדִים עַתָּה צְרִיכִים אַתֶּם שֶׁיָּשׁוּבוּ וִילַמְּדוּ אֶתְכֶם עִקְּרֵי רֵאשִׁית דִּבְרֵי אֱלֹהִים וְהִצְטָרַכְתֶּם לְחָלָב וְלֹא לְמַאֲכָל בָּרִיא׃ 13 כִּי כֹל אֲשֶׁר מַאֲכָלוֹ חָלָב אֵינֶנּוּ מֵבִין בִּדְבַר־צֶדֶק כִּי־עוֹדֶנּוּ תִינֹק׃ 14 וְלַשְּׁלֵמִים הַמַּאֲכָל הַבָּרִיא אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם עַל־פִּי הַנִּסָּיוֹן חוּשִׁים שֶׁהָרְגְּלוּ לְהַבְחִין בֵּין־טוֹב לָרָע׃

חשוב שנבין שהגדילה הרוחנית אינה אוטומטית. יש לה קשר ישיר אלינו, לחלק שנדרש מאיתנו. להבנתי יש כאן מכלול של דברים שאותם אלוהים רואה ובהתאם אליהם הוא פועל בליבו של האדם. אתן מספר דוגמאות:

·         הרצון שלנו – עד כמה אנחנו מוכנים לעשות את רצון אלוהים בחיינו ולהתכחש לרצונותינו?

·         האמונה שלנו – האם יש לנו אמונה בהבטחות שלו? האם אנחנו מאמינים שהוא מסוגל להביא אותנו

לסטנדרט הגבוהה שאליו אנחנו קרואים (לנצח את החטא שבנו, לחיות ללא כעס, ללא רכילות, ללא שפיטה, ללא מחשבות מיניות...)? או שמא במקרה שלנו זה לא אפשרי.

·         הגישה שלנו – מה הגישה שלנו לדבר אלוהים (האם אנחנו יראים אותו ולוקחים את הדברים ברצינות)? מה הגישה שלנו לקול של הדרכת רוח הקודש, האם אנחנו מצייתים גם כשקשה ולא נעים? מה הגישה שלנו לחטא, האם אנחנו לוקחים את החטא בקלילות/אדישות? האם אנחנו רוצים לשנוא את הרע, במיוחד אם יש רע שאנחנו אוהבים או אדישים אליו (הדברים שאלוהים שונא) ולאהוב את הטוב (הדברים שאלוהים אוהב, רוצה ומעריך)? האם אנחנו נכנעים לאלוהים דרך נסיבות חיינו?

·         ההחלטות שלנו – איזה החלטות/בחירות אנחנו מקבלים בחיים לאור האמת שאלוהים גילה לנו? האם הדברים הרוחניים הם אלה שהכי בעלי ערך אצלינו בחיים (מלכות אלוהים במקום הראשון)? לדוגמה, ההתחברות הרוחנית עם מאמינים אחרים, עזרה לחברי הקהילה, זמן ללמוד את דבר אלוהים...

·         המעשים שלנו – האם אנחנו עושים בפועל את מה שאנחנו מבינים שנכון ונמנעים בכל מחיר מכל מה שדומה לרע? האם אנחנו עושים את כל מה שביכולתנו לעשות בכדי לחיות בפועל את אמונתנו? עד כמה אנחנו נאמנים במה שהופקד בידינו (ילדים, כסף, תפקיד בקהילה...)?

ישוע אומר במשל הזורע בצורה חד משמעית שישנם הבדלים בפרי הרוחני בין מאמינים (בהתאם גם בשכר הניצחי). כאשר אדם משתדל לחיות את מה שהוא מבין, אלוהים פשוט פועל בחייו באופן פלאי. הוא מזמן לחיים של אותו אדם נסיבות שונות שבאמצעותן הוא משנה אותו מבפנים, מעצב את האופי שלו. הטבע של אותו אדם הופך להיות לאט לאט יותר ויותר דומה לטבע של אלוהים (יותר דומה לישוע) - זו גדילה רוחנית אמיתית (בניגוד להגדלת הדעת, הידע שלנו בנושאים תאולוגים, בהיסטוריה של הקהילה, הכתובים וכו'..). בהקשר הזה הפעולה הזאת היא אוטומטית, פשוט מתרחשת, האדם לא מנסה לשנות את עצמו בכוחו האנושי (אנחנו גם לא יכולים) אלא עושה את חלקו ומשתדל לחיות נכון לפני אלוהים וזו התוצאה, אלוהים מתגלה אליו ופועל בקרבו.

פיליפים א': 6 וּבָטוּחַ אֲנִי בַּמַּתְחִיל בָּכֶם הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁגַּם־יִגְמְרֶנּוּ עַד־יוֹם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ׃

יוחנן ט"ו: 1 אָנֹכִי הַגֶּפֶן הָאֲמִתִּית וְאָבִי הוּא הַכֹּרֵם׃ 2 כָּל־שָׂרִיג בִּי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עֹשֵׂה־פְּרִי יְסִירֶנּוּ וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פְרִי יְטַהֲרֶנּוּ לְהַרְבּוֹת אֶת־פִּרְיוֹ׃ 3 אַתֶּם כְּבָר מְטֹהָרִים בַּעֲבוּר דְּבָרִי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם׃ 4 עִמְדוּ־בִי וַאֲנִי בָכֶם כַּאֲשֶׁר הַשָּׂרִיג בַּל־יַעֲשֶׂה פְרִי מֵאֵלָיו אִם־לֹא יַעֲמֹד בַּגֶּפֶן כֵּן גַּם־אַתֶּם אִם־לֹא תַעַמְדוּ בִּי׃ 5 אָנֹכִי הוּא הַגֶּפֶן וְאַתֶּם הַשָּׂרִיגִים הָעֹמֵד בִּי וַאֲנִי בוֹ הוּא יַעֲשֶׂה־פְּרִי לָרֹב כִּי בִלְעָדַי לֹא תוּכְלוּן עֲשׂוֹת דָּבָר׃    

אפסים ג': 16 לָתֵת לָכֶם לְפִי־עשֶׁר כְּבוֹדוֹ שֶׁיִּתְחַזֵּק בִּגְבוּרָה עַל־יְדֵי רוּחוֹ הָאָדָם הַפְּנִימִי׃ 17 שֶׁיִּשְׁכֹּן הַמָּשִׁיחַ בִּלְבַבְכֶם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה וִהְיִיתֶם מַשְׁרִישִׁים וּמְיֻסָּדִים בְּאַהֲבָה׃ 18 לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהָבִין כְּכָל־הַקְּדשִׁים מֶה הָרֹחַב וְהָאֹרֶךְ וְהָעֹמֶק וְהַגֹּבַהּ׃ 19 ִידַעְתֶּם אֶת־אַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ הַנַּעֲלָה עַל־כָּל־דָּעַת וְנִמְלֵאתֶם אֶת־כָּל־מְלוֹא הָאֱלֹהִים׃ 20 וְהַיָּכֹל לְהַרְבּוֹת גְּמוּלָיו עָלֵינוּ יוֹתֵר מִכָּל־מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ לְפִי הַכֹּחַ הַפֹּעֵל בְּקִרְבֵּנוּ׃ 21 לוֹ הַכָּבוֹד בְּקֶרֶב הַקָּהָל בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְדֹר וָדֹר עַד־עוֹלְמֵי עוֹלָמִים אָמֵן׃

ראשונה לפטרוס א': 2 חֶסֶד וְשָׁלוֹם יִהְיוּ לָכֶם לְמַכְבִּיר בְּדַעַת הָאֱלֹהִים וְיֵשׁוּעַ אֲדֹנֵינוּ׃ 3 בַּאֲשֶׁר גְּבוּרָתוֹ הָאֱלֹהִית נָתְנָה לָּנוּ אֵת כָּל־צָרְכֵינוּ לַחַיִּים וְלַחֲסִידוּת עַל־יְדֵי דַעַת הַקּוֹרֵא אֹתָנוּ בִּכְבוֹדוֹ וְחֵילוֹ׃ 4 אֲשֶׁר בָּהֶם נָתַן־לָנוּ הַבְטָחוֹת גְּדֹלוֹת מְאֹד וִיקָרוֹת לְמַעַן תִּקְחוּ עַל־יָדָן חֵלֶק בְּטֶבַע אֱלֹהִים לְהִמָּלֵט מִכִּלְיוֹן הַתַּאֲוָה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם׃

סוף המשל מדבר על הקציר שהגיע ואז האדם שזרע שוב נכנס לפעולה לקצור את התבואה ולקבל את הפרי.

מרקוס ד' (המשל): 29 וְכַאֲשֶׁר גָּמַל הַפְּרִי יְמַהֵר לִשְׁלֹחַ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר׃

אני מבין שהקציר מסמל את סוף פרק הזמן שבו היה ניתן לעשות פרי, עכשיו מה שנותר זה מה שאדם עשה ללא אפשרות לשינוי (הקציר מופיע ביואל ד' 12-14 ובהתגלות י"ד 13-19 בהקשר של הקץ והמשפט הסופי לרשעים).  הפרי בחיים שלנו הוא מה שמביא לאלוהים כבוד, והתקופה בה יש לכל אחד מאיתנו הזדמנות לגדול באופן רוחני ולפאר את אלוהים היא זמנית, עד הקציר (בין אם המוות הפיסי או ההילקחות). עלינו לתת לו את כל הלב, להיכנע לנסיבות שהוא מביא בחיים שלנו ולתת לו לפעול בנו. שהרצון שלנו לא יהווה מכשול לפעולת רוח הקודש בקרבינו (שלא תהיה לנו חרטה בלב כאשר נראה אותו פנים אל פנים). כל אחד מאיתנו יקצור בדיוק את מה שהוא זרע, את סוג האדמה שהוא בחר להיות.

יוחנן ט"ו: 8 בְּזֹאת נִכְבַּד אָבִי בַּעֲשֹׁוֹתְכֶם פְּרִי לָרֹב וִהְיִיתֶם לִי לְתַלְמִידִים׃

התגלות כ"ב: 12 וְהִנְנִי בָא מַהֵר וּשְׂכָרִי אִתִּי לְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ׃

הראשונה ליוחנן ב': 28 וְעַתָּה בָנִים עִמְדוּ בוֹ לְמַעַן יֶאֱמַץ לִבֵּנוּ בְּהֵרָאוֹתוֹ וְלֹא־נֵבוֹשׁ מִפָּנָיו בְּבוֹאוֹ׃